תיק ‘בורו’

*
לפעמים למעשה יצירה יש, בעצם, המון התחלות.

*

גם לתיק שלי היו המון התחלות ומבחינה כרונולוגית הסדר הוא כזה:

1. המאה ה-19: בורו (boro) היא מלאכת יד יפנית עתיקה לתיקון וחיזוק בדים ובגדים באמצעות תפרים דקורטיביים. זוהי אומנות טלאים שנולדה מתוך דלות. איכרים ופשוטי עם יפנים תפרו ושימרו בדרך זו את בגדי העבודה שלהם, כך שבעצם יריית הפתיחה לתיק הבורו שלי ניתנה כבר אי שם במאה ה 19…

במשך השנים הפכה אומנות הטלאים הזו ממלאכה המסמלת עוני לאמנות עילית בפני עצמה. ברחבי הרשת ניתן למצוא עולם ומלואו של יצירות – כל אחת בעלת אופי ייחודי משלה (לחיצה על הצילום תוביל אתכם לפוסט מעניין עם המון מידע בנושא).


2. החלום: את החלום לתפור לעצמי תיק במראה מחוספס מפיסות ג’ינס משומש אני סוחבת כבר המון שנים. לצורך כך אני אוגרת, כמעט מאז ומעולם, שאריות של ג’ינסים בגוונים שונים ובדים מעניינים בצבעי אינדיגו מבגדים שפירקתי.


3. מחברת ההשראה: לפני שבועיים השתתפתי בסדנא ליצירת מחברת שהעבירה חברה טובה ואמנית נפלאה. אני, שעולם הנייר בדרך כלל רחוק ממני, הפעם נהניתי והוקסמתי. את המחברת יצרנו מחתיכות קרטון, נייר ודבק ותפרנו את שדרות הדפים בחוטי שעווה (נתפסתי בעין המצלמה בשעת מעשה).



הטכניקה מאפשרת משחק יצירתי בחומרים לאו דווקא שגרתיים, ואני שילבתי דפים ממגזינים, ניירות משומשים, פיסות ספרים, ציורים וכיו”ב עם שאריות נייר מעניין מעולם הסקראפ המקובל.



כריכתה החיצונית תפורה בתפרים יפהפיים של חוט שעווה אדום, וחלון ההצצה מאפשר מבט אל קבוצות הדפים האקראיות שאיגדתי למחברת אחת.


כל כך התחברתי ליצירת הנייר שלי שהחלטתי ליהנות ממנה כמחברת השראה ופרוייקטים.


4. אנחנו כמעט שם:

ביום שישי שעבר נתקלתי בפייסבוק בפוסט של רותי גל (שתופרת תיקים מקסימים בהזמנה) שבו נחשפתי לראשונה לאמנות ה BORO. ברגע שראיתי צילום של עבודת בורו יפנית אמיתית, החלטתי ש”תיק בורו” יהיה הפרויקט הראשון במחברת ההשראה שלי.

ההתאהבות היתה כל כך מהירה שלא נרגעתי עד שלא היה לי דף השראה וכיוון ובכך הפך כל העניין, בלי שממש התכוונתי, לפרויקט מעשי. כבר בשישי אחה"צ פתחתי את ארונות הבדים, שלפתי מהם את כל מה שנראה לי מתאים, חיזקתי את הערימה בזוג גי’נס מהארון של הינשוף, וקדימה – הכי ספונטני שאפשר, פרויקט התיק יצא לדרך.

אחרי שחישבתי מידות לתיק שרציתי, התחלתי את תכנון הטלאים על פיסת בד בסיס בגודל המתאים -


בשלב ראשון כיסיתי בטלאים את יריעת הבד, וחיזקתי בסיכות.


בשלב הבא רקמתי את שולי הטלאים ליריעת הבד בתפרים מחוספסים אך מסוגננים.

תוך כדי עבודה הגעתי לכל מיני תובנות שלדעתי יש להקפיד עליהן על מנת לשמור על הסגנון הייחודי:

• החיבור חייב להתבצע בתפירה ידנית ובחוטים בולטים לעין
• לרוב הטלאים יש מכפלות (כלומר לא רואים את קצוות הבד, הם מקופלים פנימה)
• צריך להקפיד על בדים בעלי צבעוניות/ עובי/ חספוס/ דוגמא המתאימים לפרויקט כזה
• רצוי ליצור עניין עם תפרים נוספים/חורים ותיקונים

אחרי כמה שעות של משחק פאזל עם חלקי הבד,חיבורים ורקימה ידנית קיבלתי את התוצר הבא: יריעת בורו במידות שתכננתי שתשמש אותי כבד החיצוני של התיק (כל היריעה כולה גוהצה על פליזלין).


לאחר תפירה ו BOXING  כך נראה החלק החיצוני של התיק משני צידיו -


לתיק נתפרה ביטנה (עם כיס) שחוברה בשיטה הקלאסית של הפיכת התיק (ימין לימין).
בדיעבד, זה התברר כמיותר מכיוון שהחיבור הפנימי של סרט האלכסון העוטף הוא ממילא ידני, כך שאפשר היה פשוט להכניס את הביטנה לתיק (שמאל לשמאל) ולחבר הכל עם סרט האלכסון, בפעם הבאה - אשתכלל.


סרט האלכסון המקיף את התיק הוא למעשה לא “סרט אלכסון” קלאסי, אלא סרט שיצרתי מפיסות בד קטנות בצבעים שונים (דוגמאות של בדי ריפוד שקיבלתי פעם). למעשה חיברתי רצועות בד לרצועה ארוכה אחת ובעזרת גיהוץ קיפולים לאורך הפכתי אותו למעין סרט אלכסון (הוא לא באמת גזור באלכסון).

הסרט נתפר מבחוץ במכונת תפירה (תך פנימי ונסתר) ובחלקו הפנימי של התיק היה לי מאוד נוח לחבר אותו בתפרי רקימה שגם מתאימים למראה הכולל.


אחרי שחיברתי את בסיס התיק, יצרתי רצועות משאריות עור שהיו לי בבית וחיברתי אותן בתפירה חיצונית (דרך כל שכבות התיק) בתפר גס במכונת התפירה (אני מודה לה ומתפעלת ממנה ששרדה את זה). ידיות מתאימות ניתן ליצור כמובן מרצועות בד, דמוי עור וכיו”ב. 


מצאתי שהתיק מאוד פוטוגני ליד הכוסות החדשות שהכנתי למטבח שלנו -


ומבין שני הצדדים שלו – אני לא יודעת את מי אני אוהבת יותר…


מה שבטוח שאת החור היזום הזה אני ממש אוהבת!


וגם את הצילום הזה -



*
תודה רבה שאתן קוראות כאן.
תודה רבה על כל תגובה ותגובה שאתן טורחות להשאיר. זה מוערך מאוד!

*