סיפור עם שלוש התחלות

*
התחלה ראשונה –
אי שם בנובמבר 2011, על רקע מחאת האוהלים, הציגו שני אמנים תערוכה בשם "מועד אוהל" באוניברסיטה העברית בירושלים. על התערוכה אפשר לקרוא כאן או לראות את הקליפ המדליק הזה ביו טיוב… (קצר ושווה!).
לאחר שהסתיימה התערוכה, פוזרו 450 אוהלי הבד הלבנים בין כל מי שהסכים לקבל אחד תמורת ההבטחה ליצור ממנו יצירה כלשהי.
בדרך כזו או אחרת (תודה כרמל) הגיע גם אלי אוהל מועד אחד, אבל בגלל שלא ניתן DEAD LINE הוא שכב אצלי לא מעט זמן, לבן ועירום.



התחלה שניה -
מתישהו, וגם זה היה מזמן, השתעשעתי לי עם הרעיון לתפור יצורי פליז מתוך דמיוני הפרוע, וכך ציירתי כל מיני נסיונות חופשיים ואף תפרתי שני יצורים חסרי פרצוף בתור נסיונות. מכיוון שלא החלטתי היכן למקם את העיניים שלהם, הם נשארו כך, חסרי פרצוף, תקועים גם הם על השולחן שלי, ממש כמו האוהל ההוא.



התחלה שלישית -
במסגרת פורום אומנות הטכסטיל והליבוד ארגנו מיכלפ וריבי חברותי היקרות, איסוף תרומות לגן הילדים של אחד המקלטים לנשים מוכות.
כשהחלטתי שאני אנסה להכין משהו לשלוח כתרומה במסגרת הפרויקט, חיפשתי רעיון לצעצוע מחבק, שילד יוכל להזדהות אתו, למצוא בו נחמה ורצוי שיהיה UNISEX.

נחזור לאוהל… עבר חלף הזמן והאוהל מעלה אבק על השולחן שלי עד שיום אחד החלטתי שהוא חייב לזוז, כלומר, אני חייבת לעשות אתו משהו – וכבר ממש לא משנה מה, העיקר לסיים את החוב המוסרי שלי כלפי מי שהפקיד אותו בידי.
מה עושים מאוהל? אהיל? סביבון ענק? כל מיני מחשבות עברו לי בראש עד ש – החלטתי שמהאוהל אני עושה – אוהל! ולא סתם אלא אוהל לילדים שיוכלו לשחק בו וכך אני בעצם מסיימת שתי משימות בפרויקט אחד.

ואז נחתו עיני על יצורי הפליז, ופשוט ידעתי ב-ד-י-ו-ק מה אני רוצה להשיג :



האוהל המקורי מורכב משני פסי מתכת שעליהן היה מולבש בד לבן. תוך כדי מחשבה איך אני יוצרת בבד הלבן דלת או חלון, שמתי לב שהחיבורים המקוריים של הבד לאוהל רופפים למדי, וממש חששתי למסור אותו כמשחק לילדים שעלול לצוץ ממנו פתאום מקל מתכת קפיצי ומסוכן, ולכן החלטתי שאני תופרת את האוהל מחדש ועל הדרך גם יהיה לי הרבה יותר קל להתמודד עם תפירת החלון והדלת…

גם הבד שנבחר לצורך העניין, תאמינו או לא, היה מונח לגמרי במקרה על השולחן שלי - סוג של קנווס (מאיקאה) שבדיוק נשאר לי מוילונות שתפרתי לחדר של אחד מהחיילים שלי.

הבד נותן תחושה של נוף אורבני, וממש התאים לי לפרויקט האוהל והתחבר לי לנושא של "האוהל כמחאה" – מן אוהל עירוני שכזה :-)

דיברתי המון, וכעת – אתן לתמונות לדבר ורק אפריע קצת באמצע :



למעשה, מהאוהל המקורי נותרו רק הברזלים. את הבד תפרתי מחדש – חזק ויציב בלי חשש לקפיצת הברזלים החוצה. תפרתי לו דגל צבעוני שמחובר אליו עם מנקה מקטרות, יצרתי בו שני פתחים – חלון ודלת, והוספתי לו רצפה מקרטון קשיח מאוד מצופה בבד, מה ששומר על יציבות הקונסטרוקציה החדשה -


בשביל הצבעוניות והשעשוע הוספתי לאוהל "חבל כביסה" אותנטי עליו תלויים בגדי לבד צבעוניים באמצעות מקלות כביסה קטנים ותואמים.



והנה, בעל הבית עומד בפתח האוהל…



על מנת שכל האוהל יהפוך למרכז פעילות שלם ומחבק, תפרתי ליצורון הצבעוני כרית קטנה ושמיכה תואמת -



השמיכה היא דו-צדדית, בצידה השני פלנל נעים, היא ממולאת באקרילן, ואת כל זה אני מספרת בהתלהבות כי למעשה זו השמיכה הראשונה שתפרתי בחיים שלי :-) 



והנה היצורון מציג את כל הרכוש שלו…



וכאן הוא מתפנק באוהל -



ולא יכולתי להתאפק מלצלם גם מהחלון (אני בכלל חושבת שבשביל החלון הזה תפרתי את כל הפרויקט כולו...)



למעשה את הפרצוף של היצורון תפרתי אחרי שנוצר חור ההצצה. תכננתי את הפרצוף שיראה בדיוק כך :



כדי שהיצורון יוכל להציץ מהחלון ולחכות להפתעות -



לא טוב היות היצורון לבדו ולכן נזכרתי שבעצם תפרתי גרסת ניסוי מוקדמת וגם לו הוספתי תווי פנים והפכתי אותו לחבר – טובים השניים מן האחד!



בשבוע שעבר נסעו היצורונים בהסעה ספיישל לחיפה (תודה אישית לנהג :-)), ומתישהו לקראת שנת הלימודים הם יגיעו למקלט לנשים מוכות. אני אישית התאהבתי בפרוייקט ונקשרתי מאוד. לראשונה מזה זמן רב התקשיתי להפרד ממשהו שיצרתי. אני מקווה שהיצורונים יגיעו לידיים שיחבקו אותם, אבל לא פחות מזה, אני מקווה שהילדים שישחקו בהם ירגישו אהובים ומחובקים בחזרה…

*