*
לפני הכל – אתגר קנווסון מסתיים היום בחצות והעבודות המקסימות שקיבלתי יועברו לשיפוט חיצוני אצל חברות טובות, מוכשרות ואוביקטיביות (מכיוון שאני מכירה אישית חלק מהיוצרות). התוצאות יפורסמו בפוסט הבא :-)
הסטודיו שבו אני לומדת, מתכונן כבר כמה חודשים לשריפה כזו. מכיוון שמדובר בהפנינג חד פעמי ובתנור קטן אחד, כל אחד מאתנו הוגבל להכנת שלושה כלים לשריפה.
אני התחלתי את התהליך בתכנון שלוש הכלים שיתאימו לי לרקו, ואימון על כלים בשריפה רגילה (שנוצרו תחת ההשפעה הברוכה והמתמשכת של הסמינר בתל-חי בדצמבר).
למרות שלא נראה כך – גם הבקבוק המרובע התחיל וסיים את תהליך העבודה - על האובניים. בהמשך, ומכיוון שהצורה שלו מזכירה לי בקבוקי דיו ישנים, התפרעתי עליו עם טפטופי צבע כחול, קובלט.
בעודם לוהטים, הם נזרקים היישר לתוך חבית מלאה נסורת, מה שיוצר התלקחות. זו ההזדמנות לזרוק עליהם עלים יבשים, בלוטים וכל מיני חומרים אורגניים שהתלקחותם על הכלים והגלזורות יוצרת אפקטים מעניינים על התוצר הסופי.
את החבית הבוערת סוגרים במכסה על מנת ליצור תהליך "חיזור", קרי, יניקה של החמצן מהחרס והגלזורה וממתינים כך כ 20 דקות, בהן נוצרים האפקטים והרדוקציות על הכלים.
ומשם – לקרצוף ונקיון…
ולמדף העבודות :-) אלו שלוש הכלים שיצרו לי מהשריפה הזו -
כפי שציינתי, התוצאות בלתי צפויות – אני שלטתי על החלוקה לאזורים הלבנים והטורקיזיים, אבל כל מה שנוצר על הגלזורות מעבר לכך הוא כמעט ולא בשליטתי, כולל האזורים המוזהבים (לו זה היה תלוי בי, הבקבוק הלבן היה מקבל יותר סדקים, כתמים וקרקלים).
היה יום הפנינג נפלא. בילינו 8 שעות בצליית כלים, בכל מחזור נולדו שישה כלים חדשים כשכולנו מחכים להם בסקרנות ומתח כמו חבורת יולדות נרגשת, וזו ההוכחה החותכת שגם אני הייתי שם :-)
לפני הכל – אתגר קנווסון מסתיים היום בחצות והעבודות המקסימות שקיבלתי יועברו לשיפוט חיצוני אצל חברות טובות, מוכשרות ואוביקטיביות (מכיוון שאני מכירה אישית חלק מהיוצרות). התוצאות יפורסמו בפוסט הבא :-)
*
רקו (RAKU) הוא סוג של שריפת חימר. מבלי להכנס כעת להסברים מעמיקים מדי ברמה ההיסטורית והכימית, אציין רק שזו טכניקת שריפה יפנית, במהירות גבוהה לטמפרטורה נמוכה (1000 מעלות), שלאחריה עוברים הכלים בעודם לוהטים למיכל ובו נסורת, שם הם נסגרים בתוך מצב של בעירה בתנאי חוסר חמצן מה שיוצר השפעות, או "רדוקציות", על החימר והגלזורות ולכן תוצאות שריפת הרקו מיוחדות, ובלתי צפויות.הסטודיו שבו אני לומדת, מתכונן כבר כמה חודשים לשריפה כזו. מכיוון שמדובר בהפנינג חד פעמי ובתנור קטן אחד, כל אחד מאתנו הוגבל להכנת שלושה כלים לשריפה.
אני התחלתי את התהליך בתכנון שלוש הכלים שיתאימו לי לרקו, ואימון על כלים בשריפה רגילה (שנוצרו תחת ההשפעה הברוכה והמתמשכת של הסמינר בתל-חי בדצמבר).
למרות שלא נראה כך – גם הבקבוק המרובע התחיל וסיים את תהליך העבודה - על האובניים. בהמשך, ומכיוון שהצורה שלו מזכירה לי בקבוקי דיו ישנים, התפרעתי עליו עם טפטופי צבע כחול, קובלט.
*
כאמור, אחרי מספר חודשים של הכנות, הגיע יום שריפת הרקו. הייתי מגדירה אותו כל"ג בעומר של הקרמיקאים – בילינו אותו ביום הפנינג סביב האש, העשן והחביות. היה גם אוכל. משובח.
אלו הכלים המצופים בגלזורה מחכים בתוך התנור, שהוא למעשה תנור מאולתר מחבית מצופה בידוד מתאים. השפיץ הבולט לתוך התנור משמאל, הוא החיישן של הטרמוסטט.
את החום יוצר מבער מחובר לבלון גז. כשהטמפרטורה בחבית מגיעה ל 1000 מעלות, הכלים נשלפים החוצה.
בעודם לוהטים, הם נזרקים היישר לתוך חבית מלאה נסורת, מה שיוצר התלקחות. זו ההזדמנות לזרוק עליהם עלים יבשים, בלוטים וכל מיני חומרים אורגניים שהתלקחותם על הכלים והגלזורות יוצרת אפקטים מעניינים על התוצר הסופי.
את החבית הבוערת סוגרים במכסה על מנת ליצור תהליך "חיזור", קרי, יניקה של החמצן מהחרס והגלזורה וממתינים כך כ 20 דקות, בהן נוצרים האפקטים והרדוקציות על הכלים.
מחבית הנסורת, ובעודם בוערים, עוברים הכלים היישר לחבית מלאה במים.
ומשם – לקרצוף ונקיון…
ולמדף העבודות :-) אלו שלוש הכלים שיצרו לי מהשריפה הזו -
כפי שציינתי, התוצאות בלתי צפויות – אני שלטתי על החלוקה לאזורים הלבנים והטורקיזיים, אבל כל מה שנוצר על הגלזורות מעבר לכך הוא כמעט ולא בשליטתי, כולל האזורים המוזהבים (לו זה היה תלוי בי, הבקבוק הלבן היה מקבל יותר סדקים, כתמים וקרקלים).
היה יום הפנינג נפלא. בילינו 8 שעות בצליית כלים, בכל מחזור נולדו שישה כלים חדשים כשכולנו מחכים להם בסקרנות ומתח כמו חבורת יולדות נרגשת, וזו ההוכחה החותכת שגם אני הייתי שם :-)
*
ולעניין אחר, אחרי כמה חודשים של בילוי על הפינטרסט שלי, הושק סוף סוף "פרויקט הפינגוין". בעוד כל חברותי עוסקות בסריגת שטיחים מחוטי כותנה, אני חגגתי על השאריות והצלחתי לשנורר מספיק חוטים בצבעים שחור, לבן וחמרה בשביל לסרוג את היצור המשעשע -
מכיוון שצורת הסריגה האמיגורומית יצרה מרווחים קטנים בין חצאי העמודים לא יכולתי למלא אותו ישירות בחומר מילוי (שהיה מציץ בין החורים), ולכן תפרתי לו ביטנה בצורת כדור שחציו העליון שחור וחציו התחתון לבן ואותה מילאתי בשאריות בדים, בשביל לתת לו משקל.
הוא שוקל כמו ילד בן ארבע :-)
לא כל כך ידעתי מה לעשות עם הגוש החדש והדי-דבילי, ולכן הנחתי אותו באופן זמני על המדרגות. בינתיים, ב 24 השעות בהן הוא רובץ שם, נוצרה בינו לבין הינשוף מערכת יחסים מפותחת ולכן הוא כנראה ישאר נטוע במקומו כדייר זמני על בסיס קבוע…
וצילום אחרון בחברת בני דודיו הננסיים.
*
